החטאים האלה בנפשותם. מהו בנפשותם – שנשמתם נשרפת וגופן קיים אהנה הא דנשרפו כתיב בפרשה הקודמת ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש, ובפרשה זו פ' ד' כתיב אשר הקריבו השרופים, וס"ל דרק נשמתם נשרפת ולא גופם, ומדייק יתור הלשון בנפשותם ולא ס"ל הדרשה שבסמוך שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם, ויליף מכאן דכל שריפת ב"ד הוא רק שריפת נשמה וגוף קיים, והיינו שנותנין לתוך פיו של הנדון פתילה של אבר רותח ויורדת לתוך מעיו וחומרת אותם, ועיין באות הסמוך.
. (סנהד׳ נ"ב א׳)
החטאים האלה בנפשותם. בנפשותם – שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם בדיוקם של הדורשים האלה [בדרשה זו והקודמת], אפשר לכוין כן, למ"ד גוף קיים ונשמה נשרפת, יהיה שעור הכתוב כן, את מחתות החטאים האלה (כלומר הגויות שהיו מונחות לפניו, כהוראת כנוי הרומז האלה בכל מקום) [החוטאים] בנפשותם, כלומר לנפשותם המה אשר בעצמם אבדון, וב' בנפשותם מורה על הדבר שבו ובתוכו נעשתה פעולת החטא וכמו אל תחטאו בילד (בראשית מ"ג) והאי ותאכל דלעיל מיניה (ט"ז ל"ה) הוא במובן חרב תאכלו (ישעיה א') – הריגה, דרק הנשמה אובדת והגוף קיים. ולמ"ד שגם גופם נשרף כמשמעות הפעל ותאכל הבא גבי אש, לדידיה מוסב כנוי הרומז האלה לא על החטאים (דאחרי דגם גופם נשרף לא שייך לרמז באצבע עליהם כמובן) כ"א על המחתות, כלומר המחתות האלה של החטאים, וב' בנפשותם מורה על סבת החטא ומקורו, היינו תאות נפשם וזדון לבם וכמו חטאתו אשר חטא בה (ויקרא ה').
, כדר"ל, דאמר מאי דכתיב (תהלים ל"ח) בחנפי לעני מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנם שיניו גמעוג הוא דבר מאכל, וכמ"ש האלמנה הצרפתית לאליהו חי ה' אם יש לי מעוג (מ"א י"ז). וי"ל עוד דע"ד רמז דריש המלה חרק על מעשה קרח, להיות אותיותיהן שוות, וכמו שדרשו בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב או בקבר – אי ברקב, ועוד כהנה.
. (שם שם)
צפוי למזבח וגו'. תניא, מניין שמעלין בקודש דוכמו בלחם הפנים כשהכניסו אותו למקדש היו מניחין אותו על שולחן של שיש וביציאתו על שולחן של זהב, ועיין שקלים פ"ו מ"ד.
, אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה׳ ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל – בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח הועיין לפנינו בפ' פקודי בפסוק ויקם משה את המשכן מבואר הדין דאין מורידין בקודש, כגון למכור ס"ת ולקנות ספרים או לכתוב גט על קלף המעובד לשם ס"ת וכדומה, ופרטי דינים באו"ח סי' קנ"ד.
ועיין בברכות כ"ח א' איתא הלשון גמירי דמעלין בקודש וכו', ותמה הגרי"ב בגה"ש על הלשון גמירי אחרי דילפינן זה מפסוק, אמנם בירושלמי בכ"מ הובא ענין זה ולא יליף משום פסוק, ובירושלמי ברכות פ"ג ה"ג איתא הלשון שמעתי שמעלין בקודש וכו', וצ"ל דהלמוד מפסוק זה הוא אסמכתא, ועיקר הענין היו לחז"ל מסור ומקובל.
. (מנחות צ"ט א')
ולא יהיה כקרח. אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח ועדתו, רב אשי אמר, ראוי לצטרע, כתיב הכא כאשר דבר ה׳ ביד משה לו, וכתיב התם (פ׳ שמות) ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך ווסיפא דקרא ויוציאה מחיקו והנה היא מצורעת כשלג, והכונה היא מפני שצרעת בא על עון לה"ר כמבואר לפנינו בפ' מצורע וכאן היה ענין לשה"ר כמש"כ אתם המתם את עם ה', ועיין בסמוך פ' י"ב, ומדייק הלשון כאשר דבר ה' ביד משה לו, שאין זה לשון רגיל, אלא כאשר דבר ה' אל משה. –
וכתב הרמב"ם בסה"מ שורש שמיני דלאו זה הוא ע"ד אסמכתא, ועיקר כונת הלשון ולא יהיה כקרח ועדתו הוא ע"ד השלילה. ובאורו ע"פ המבואר בתנחומא, שהקב"ה מודיע בזה, שכל מי שיחלוק על הכהונה לא יחול בו העונש כמו בקרח ועדתו להיות מן הבלועים ומן השרופים אלא יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, ר"ל הצרעת, וכמ"ש רב אשי ראוי לצטרע, והרמב"ן הרבה לחלוק עליו, דאדרבה דרשה זאת דתנחומא היא אסמכתא, ועיקר כונת הכתוב בא לאזהרת לאו שלא יחלוק אדם על הכהונה, עיי"ש בארוכה, ועיין מש"כ בפרשה ואתחנן בפסוק ודברת בם מיומא י"ט ב'.
אבל י"ל סמך ראיה לדעת הרמב"ם ע"פ מש"כ הרשב"ם בב"ב קכ"ב א' וז"ל, הכי גרסינן אמר ר' יהודה ולא בא לחלוק, מדלא אמר ר' יהודה אומר, עכ"ל. ולפי"ז אחרי דכאן הלשון רב אשי אומר, הרי מבואר שבא לחלוק על רב דס"ל דעובר בלאו אלא דראוי לצטרע וכדרשת התנחומא, כמש"כ, וס"ל דלא בא הלשון להורות דיש לאו בזה, וא"כ אפילו אם נימא כדעת הרמב"ן דלדעת רב הוי לאו זה לאו גמור, עכ"פ מדפליג רב אשי עליו דין הוא דצריך לפסוק כרב אשי דבתרא הוא והלכה כבתראי, וא"כ עיקר כונת הכתוב בא לדרשת רב אשי וכמש"כ הרמב"ם, ודו"ק.
. (סנהדרין ק"י א׳)
ויתן את הקטרת. אמר ר׳ יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום כל אחד מהמלאכים נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים, אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע זלא ידעתי למה לא הביא הראיה מפסוק הקודם ממ"ש משה אל אהרן קח את המחתה ושים קטורת וכפר עליהם, וזה היה ראיה יותר מכרחת מהראיה שמביא מפסוק זה שמספר רק מעשה אהרן, משא"כ בפסוק הקודם הוי צווי דמשה. ואולי ניחא ליה להביא פסוק זה משום דבו נאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים שזה יותר מפורש לענינו, ובודאי עשה כן ע"פ צוויו של משה, משא"כ פסוק הקודם אפשר לומר דמשה צוה להקטיר קטורת רק לעשות נ"ר להקב"ה ופן ואולי ירחם, ודו"ק.
גם י"ל דעיקר הראיה הוא מן ויעמד בין המתים וגו' והכונה דהנגף – מלאך המות – עמד על עמדו ולא עשה עוד מאומה וכמו ויך שלש פעמים ויעמד (מ"ב י"ג, י"ח), ודבר זה מסר לו המה"מ דאין לו שליטה בשעת הקטרת הקטורת.
. (שבת פ"ט א׳)
ויכפר על העם. תנא רב חנניא, מניין לקטורת שמכפרת, שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ותנא דבי ר׳ ישמעאל, על מה קטורת מכפרה על לשון הרע, מאי טעמא, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי חמעשה הקטורת היה בחשאי בהיכל שהיה הכהן לבדו שם, כדתנן פורשים היו מן האולם ולמזבח בשעת הקטרה וכש"כ מן ההיכל, דילפינן מן וכל אדם לא יהיה באה"מ (פ' אחרי), וגם ענין לשון הרע על הרוב הוא בחשאי שהמספר לה"ר דרכו לספר בחשאי, ובמעשה פרשה זו היה ענין לשה"ר, כמש"כ אתם המיתם את עם ה', וכמש"כ לעיל. ואמנם על לשה"ר כזו שהיא בפרהסיא מכפרת המעיל של הכה"ג, דדרשינן יבא דבר שבקול [היינו הפעמונים שבמעיל המשמיעים קול] ויכפר על דבר שבקול, ע"ש הכתוב מברך רעהו בקול גדול, ומבואר לפנינו בפ' תצוה כ"ט א', יעו"ש.
. (זבחים פ"ח ב׳)
לפני העדות למשמרת. תניא, משנגנז ארון נגנזה צנצנת המן ומקלו של אהרן, מנה"מ, אמר ר׳ אלעזר, אתיא משמרת משמרת מצנצנת המן טדכתיב בצנצנת המן (פ' בשלח) והנח אותו לפני ה' למשמרת וכתיב כאן למשמרת לאות וגו', ודריש מה צנצנת המן נגנז אף מקלו של אהרן נגנז, ודבר זה היה ידוע לחז"ל בקבלה ואסמכוהו אקרא לסימן וזכרון כדרכם בקודש, כמש"כ מזה כמה פעמים. ודבר גניזת הארון היה ע"י יאשיהו המלך כמבואר בדה"י ב' ל"ה ונתפרש ביומא נ"ב ב' מפני שהיה ירא שלא יגלה לבבל, יעו"ש.
. (הוריות י"ב א׳)
